אוטובוסים מתפוצצים

 

 

"תביט", פנה אלי ידידי רמי, הגג קרוע לחלוטין,

"כן, ואיפה השמשות?" עניתי לו כמעט בצעקה, ומיד הנחתי את ידי על פי, כאילו, כדי לחסום את יציאת הצעקה. זעקות כאב ובכי קורע לב, נשמעו מתוך האוטובוס העשן, על הכביש שסביב לאוטובוס היו מוטלים פצועים רבים, מתבוססים בדמם, איש, איש ודרגת הפציעה שלו, חלקם מתפתלים וגונחים מכאב, חלקם דוממים ונושמים בכבדות.

 תוך דקות ספורות, נשמעו צפירות ויללות האמבולנסים וניידות המשטרה.

צוותי כוחות ההצלה החלו מתפרשים בשטח ומתחילים במלאכתם הקשה והמצמררת, בעיקר לאסוף וללקט עד אחרון חלקי הגופות, שהתפזרו במקום, כולל חיפוש על עצים גגות וכל מקום אפשרי שבו ימצא שריד מהזוועה הנוראית שהתרחשה זה לא מכבר.

 "רמי, גש אלי לרגע", קראתי לידידי, "אני זקוק לעזרתך".

רכנתי לאיטי ליד אישה בגיל העמידה, ששכבה בשקט וגופה היה אחוז רעד תמידי, עיניה מצועפות מכאב, מזווית פיה ניגרה טיפת דם לעבר צווארה שהיה כבר ספוג דם, ידה הימנית הייתה מרוטשת, חולצתה קרועה ומוכתמת בדם, ברגליה היו נעוצים רסיסים ואף הם דיממו. רמי הגיע אלי בהליכה מהירה, הניח ליד הזקנה אלונקה מתקפלת שהייתה כבר פרושה. בזהירות רבה הרמנו אותה והנחנו אותה על האלונקה. בינתיים הוצאתי מתיקי חומרי טיהור וניקוי סטריליים, ניקיתי ניקוי ראשוני את פצעיה, אחר-כך חבשתי אותה והעברנו אותה לאמבולנס, שהמתין בקרבת מקום.

 האמבולנס שהיה כבר מלא, יצא במהירות לדרכו, לעבר בית החולים הקרוב. רמי ואני נשארנו במקום להמשיך ולסייע לכוחות ההצלה בפנוי.

 "קשה, קשה להתרגל למראות זוועה אלו, למרות שזו לא הפעם הראשונה",

הרהר רמי בקול רם.

"נכון, אלו הם ימים של בכי ושכול, אויבנו מעדיפים לפגוע בחפים מפשע, כדי להשיג את מטרותיהם, שממילא לא יצליחו להשיגם בדרך זו, אך לא אנחנו 'הקטנים' שנוכל לשנות דבר מה בעניין, אנו נמשיך כנראה עוד הרבה זמן לטפל בנפגעים".

אמרתי גם אני לתומי. מאוחר יותר בהגיענו עם אחד האמבולנסים לבית החולים, ביקשתי מרמי להצטרף אלי לביקור אצל אותה קשישה ששלחנו לפני כן לבית החולים ולשאול לשלומה.

רמי הסכים.

בהגיענו, מצאנו את הקשישה שוכבת במיטתה במחלקה, עיניה עצומות, כשהיא מחוברת לעירוי, מונשמת באופן מלאכותי, מתנשמת ומתנשפת באיטיות. אחות שהייתה בחדר, קיבלה את פנינו בהצביעה על פיה כאומרת "שקט". האחות הצביעה לנו על שני כסאות שעמדו בקרבת המיטה וביקשה מאתנו לשבת ולהמתין. המתנו בסבלנות כעשר דקות, מבלי להוציא הגה מפינו, רק כל העת הבטנו בה, כשבלבי תפילה להחלמתה המהירה.

 "הו, שלום, מי אתם?" התעוררה לפתע הקשישה בשאלה.

"הא, אני משה, זה ידידי רמי ואנחנו החובשים ממגן דוד אדום, שהגשנו לך את הסיוע הראשוני מייד לאחר הפיגוע". עניתי בהתרגשות מה.

"מה שלומך את?" שאל רמי.

"שלומי משתפר, לדברי הרופאים לא נשקפת סכנה לחיי, אך תהליך ההחלמה והשיקום שלי כנראה יהיה ארוך".

"אנחנו שמחים שאת אתנו ומאחלים לך מכל הלב החלמה מהירה ושתחזרי לחיי השגרה במהרה".

רמי נעלם לפתע, כעבור מספר דקות חזר, כשהוא נושא בידיו זר שושנים צחורות.

"בבקשה, זה בשבילך", אמר רמי והגיש את הזר לקשישה.

"אתם מלאכים בלבן" אמרה הקשישה. "אני מודה לכם מאוד. אני גם בטוחה שכל חיי לא אשכח אתכם, ואני מתפללת שדרככם תצלח בכל ולא תדעו עוד אסונות וצער".

רמי הזיל דמעה, ושנינו התרגשנו כפי שלא התרגשנו מעולם.

"האם באים לבקר אותך בני משפחה, חברים, או ידידים?" שאלתי.

"לא" ענתה הקשישה בקול רפה, "אין לי משפחה, למעשה אין לי איש בעולם, אשמח מאוד אם אתם תהיו ידידי ותמשיכו לבקר אותי", ביקשה.

"וודאי, וודאי" ענינו במקהלה, "כבוד הוא לנו" אמרתי.

 וכך נמשכו ביקורינו, לפחות פעמיים בשבוע ואט, אט ראינו איך הקשישה הולכת ומחלימה הולכת ומתחזקת.

 יום אחד כאשר הגענו לבקרה, יצאה הקשישה אתנו מהמחלקה, אומנם בהליכה איטית, אך הלכה, צעד, צעד כאשר אנו תומכים בה, ישבנו לנו על ספסל בחצר בית החולים בצל עץ שיקמה ענף.

"אני חייבת להגיד לכם דבר מה" פתחה ואמרה לפתע הקשישה. "אני אומרת זאת רק לכם, מעולם לא אמרתי זאת לאיש, אני גם מבקשת מכם לשמור על כך בסוד, ואודה לכם על כך, מוכנים לשמוע?" שאלה.

"ברור" ענה רמי מתוך סקרנות.

שנינו הטנו אוזנינו כדי להקשיב.

"ובכן, אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים, פיגועים קטנים כגדולים, הם איתות מה' לכל אזרחי המדינה, היהודים, כתזכורת לכך שאלוהים בחר בנו מכל העמים, העם היהודי עבר גלויות רבות, אסונות כבדים, שואה וכו', אין זה אומר שאלוהים נטש אותנו, ללא כאב וצער, לפעמים אנו נוהגים להפנות גבנו לבורא עולם ולשכוח את אבינו שבשמים, לכן אני מודיעה לכם בזאת כשליחה מאת ה', שהתקופה הקשה מאחורינו, ומעתה והלאה המצב רק ילך וישתפר, הגאולה בפתח, ואויבי העם הזה יקבלו את המגיע להם מאת ה' כבר בזמן הקרוב". סיימה הקשישה את דבריה.

אנו נותרנו בפה פעור מתימהון, מעצמת הדברים שיצאו מפיה.

אחות שהופיע לפתע, קראה לה ושתיהן צעדו מאחורי גזע העץ העבה, ויותר לא ראינו את הקשישה לעולם. 

 -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

14.08.2002