מופלא מבינתי-סיפור קצר

 

 

...ישבתי בגפי בחדרי האפלולי, העדפתי להתכנס לתוכי ולחשוב, מחשבות ממחשבות שונות הציפו את מוחי, רובן סבו סביב הקשיים הכלכליים שבהם היינו נתונים לאחרונה. אלוהים עדי, עד כמה היו כוונותיי טהורות בעניין...

ישבתי, הרכנתי ראשי, רוקנתי אותו מאלפי מחשבות אחרות שהתרוצצו בו והתמקדתי אך-ורק בבעיה הזו. ברור שלא הצלחתי למצוא את הפתרון לכך...

... בערב יצאתי כהרגלי להליכה. נהגתי להתלבש בבגדי ספורט נוחים, לקחת אתי בקבוקון מים, מכשיר mp-3   להפיג את השעמום שבהליכה קבועה ויומיומית באותו מסלול.
בהיותי במחצית הדרך, הופיעה מולי זקנה, אני מתכוון זקנה אמיתית, כבת 80 לערך, פניה חרושות קמטים אך תוויהן הסגירו את יופייה בצעירותה. נשענת על מקל הליכה היא השתרכה לאיטה וכשעברתי לידה שמתי לב לשביב אור, כמו הבזק בעיניה התכולות. שערה היה אפור נוטה ללבן, לבושה הייתה בשמלה פרחונית כיאה לנשים בגילה, אך היא נראתה מטופחת מאוד.
לשנייה אחת נפגשו מבטינו, והייתי יכול להישבע שהבחנתי אפילו בחיוך קטנטן בקצה פיה.
המשכתי בדרכי וחזרתי הביתה כשבראשי מתרוצצות מחשבות שונות ודמותה של הקשישה לא מש ממוחי.

מאחר והקפדתי לצאת לאותו מסלול יום-יום באותה שעה לערך, יצא לי לפגוש את אותה זקנה חולפת על פניי כמעט מידי יום. יום שלא פגשתי אותה, הרגשתי כאילו שחסר לי משהו, פתאום חשתי בערגה מסוימת לאותה קשישה, פתאום הרגשתי שאני חייב לראותה שוב...
היו ימים שראיתיה יושבת בדרכי לביתי, על ספסל רחוב לצידם של זקנים אחרים ומשוחחת איתם, כשהייתי חולף לידם, חשתי שהיא מדברת אתם אך שולחת מבט מחויך לעברי כאילו דברה עלי.

יום אחד כאשר יצאתי כהרגלי, ראיתי אותה מרחוק, מתקרבת אט, אט ואני לעומת זאת הגברתי את מהירות הליכתי, (לא ברורה לי הסיבה לרצון העז שהתעורר בי להגיע אליה מהר יותר).
בהיותי במרחק מס' צעדים ממנה, ראיתי אותה מתנדנדת לפתע כשכורה, מקל ההליכה שלה נשר מידיה והיא התמוטטה על המדרכה.
ניגשתי אליה מייד, הבחנתי שהיא נושמת בכבדות, אחזתי קלות בידה הימנית ושאלתי אותה לשלומה ואם היא זקוקה לעזרה, היא רק הנהנה בראשה ולא אמרה דבר.
הושבתי אותה, ובזהירות ראויה, הרמתי אותה העמדתי אותה על הרגליים, אספתי גם את מקל ההליכה שלה הנחתי את ידי סביב כתפיה ואט, אט חזרתי איתה על עקבותיי, והובלתי אותה עד לספסל שעליו כבר ישבו אותה עת שניים מידידיה הזקנים. כל הדרך לא החלפנו מילה בינינו.
הושבתי אותה, והיא נראתה די תשושה. הסברתי לקשישים שהביטו בי במבט שואל, שהיא התמוטטה ועזרתי לה להגיע לכאן.
הקשישים הודו לי בשמה. הוצאתי את בקבוק המים הקטן שלי ונתתי לה לשתות והיא אכן נראתה מתאוששת.
מאחר ולא דיברה גם לא הקשתי ולא שאלתי מה קרה ומדוע התמוטטה.
לא המשכתי בהליכתי וחזרתי הביתה.

שוב התרוצצו במוחי מחשבות...

למחרת, כאשר הופיעה מולי הזקנה, העזתי לשאול אותה לשלומה, "סליחה, סבתא, מה שלומך היום, את מרגישה יותר טוב? האם את רוצה שאלווה אותך שוב לחברייך לספסל..."? שאלתי...

"לא, תודה, היום אני חשה הרבה יותר טוב... רציתי אכן להודות לך אך לא הספקתי ולא הצלחתי לדבר אתמול. הייתי מבקשת ממך אם יש ברצונך לבוא אלי לביתי, אני רוצה להראות לך דבר מה חשוב, שיבהיר לך הכל"... ענתה.
לא הבנתי למה התכוונה הכל, ופי נפער כעומד לשאול שאלה נוספת, אך היא עצרה בעדי, "די, די עם השאלות, בוא!". הלכתי אחריה כמוקסם, כמהופנט, נדמה היה לי שהיא אפילו הלכה מהר יותר מתמיד.
פנינו לסמטה צדדית בין שני בניינים בני ארבע קומות. חצינו רחוב, המשכנו לאורך המדרכה, עד שנעצרה ליד פשפש קטן הפונה לחצר בית חד קומתי מגודר שגינתו הייתה מטופחת ומסודרת.
בחצר צמחו פרחים יפים, עצים גזומים ועציצים לרוב.

היא הניחה את ידה על ידית הפשפש, פתחה אותו לאיטה ובתנועת כף ידה הזמינה אותי להיכנס. נכנסתי אחריה...
מתוך כיס נסתר בשמלתה הוציאה צרור מפתחות קטן, מתוכו בחרה מפתח אותו תחבה לחור מנעול הדלת ופתחה.
היא פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותי שוב להיכנס.

 
 נכנסתי ביראת קודש לבית. בבית דלקה נורה בודדה במעבר בין חדר המגורים הקטן לחדר השינה. מאחר ואפלולית החלה להתפשט בבית, ניגשה הקשישה למתג החשמל והדליקה את האור גם בחדר המגורים (הסלון).
"שב"! ציוותה עלי בקול שקט ונעים. התיישבתי על כורסא שפניה היו לכיוון טלוויזיה קטנה שעמדה על שידה קטנה בפינת החדר.
"מה תשתה"? שאלה... אני שטרם התאוששתי מכוח המשיכה האלוהי שלה ולא הצלחתי להבין איך מבלי לקבל כל הסבר מניח את הדעת נמשכתי ונגררתי אחר הזקנה התימהונית לביתה בקלות כזו.
"תה זה טוב, אני אשתה תה"...עניתי. "כפית סוכר"...
הקשישה הניחה קומקום מהדגמים הישנים על כיריים קטנים, שעמדו במטבח הקטן שלה בכיוון ההפוך לחדר המגורים. עד שהמים ירתחו היא התיישבה מולי על ספה תלת מושבית ענתיקה.
"אל תהייה כה מופתע, אני מבקשת להודות לך על כך שעזרת לי אתמול ועל טוב ליבך הרב.
רציתי גם להראות לך דבר מה חשוב מאוד"... פתחה ואמרה בשטף...
אני שהייתי כל-כך סקרן, לא הצלחתי להוציא הגה מפי...
הקשישה נגשה לקומקום שפתה שתי כוסות תה, המתיקה בסוכר והניחה את הכוסות על מגש קטן. אחר-כך הוציאה מארון קטן קופסת עוגיות, הוציאה מס' עוגיות, הניחה אותם על צלוחית ואת הכל הניחה על השולחן בחדר המגורים. "תתכבד", היא בקשה ממני...
היא נגשה לחדר השינה והשתהתה מספר דקות וכשחזרה, החזיקה בידה קופסת פח זעירה, את הקופסה פתחה לעיניי ובתוכה נתגלתה אבן ירקרקה בגודל ביצת תרנגולת, שהפיצה אור ירקרק בחדר. "אני רוצה להעניק לך אבן זו, אבן זו היא אבן קסמים שתעזור לך להתגבר על כל מכשול וכל בעיה בעתיד".
כאן כבר לא יכולתי להתאפק, "מי את? מה את? למה אני?...למה בחרת בי? איך ידעת שאני זקוק לעזרה"? השתחררו לי כל השאלות בבת אחת.
במקום תשובות ראיתי לפתע עשן אפור כהה שהופיע מאי שם וכסה את הקשישה, מעוצמת העשן שחדר לעיני עצמתי אותן ומצמצתי לרגע...כשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי עומד באמצע המדרכה לכיוון ההליכה שלי כשבידי נותרה אותה קופסת קסמים עם האבן בתוכה. לא יכולתי להמשיך בדרכי וחזרתי הביתה ומאז לא ראיתי יותר את הזקנה ולעולם לא יכולתי לשחזר או למצוא את הבית בו גרה אותה קשישה חביבה.
ברבות הימים נעזרתי רבות באותה אבן, אך שמרתי על כך בסוד... 

  -----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 26.8.2006

 

 

משה דוד: 054-6922046